כללי

טעימות מתוך החוברת על התורה

"עולת תמיד העשויה בהר סיני"

הגמרא[i] מספרת שבא מלאך ליהושע בן נון ואמר לו: "אמש בטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה". שאל יהושע: "על מה באת?", וענה המלאך: "עתה באתי" – על ביטול התורה, שעליה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[ii]. אם המלאך בא לעורר על הלימוד, מדוע הוא מזכיר את התמיד של בן הערביים?

מעלתו של קרבן התמיד היא הרציפות – אם אין מקריבים יום אחד, אין זה חיסרון רק של אותו יום, אלא קלקול של כל הרצף[iii]. אם כן, מקרבן התמיד לומדים מהי התמדה: התמדה איננה רק יום ועוד יום, דף ועוד דף, אלא היא החיבור והרצף של מה שהיה, מה שיש עכשיו ומה שיהיה מחר. שאל יהושע: אם זו הכוונה, על מה באת לדבר איתי? אמר המלאך: "עתה באתי" – התמידיות של תלמוד תורה גדולה יותר מהתמידיות של קרבן התמיד.

וכך מסביר הרב בעולת ראיה[iv]: עד מתן תורה הייתה התורה אורות מבזיקים, ולא דבר רציף – אברהם, יצחק ויעקב, דורות מסוימים. אבל ההתעלות התמידית החלה רק בהר סיני. מאז – כל יום מתעלה יותר מן היום הקודם[1]. זה מה שקיבלנו בהר סיני: מושגים אחרים של "עולת תמיד".

______________________________

[1] מסופר על רב סעדיה גאון, שבכל יום היה עושה תשובה. כששאלו אותו מדוע, הסביר שבכל יום, בהשוואה ליום הקודם, הוא בדרגה פחותה מהמקום שאליו היה צריך להגיע (ועי' אורות התשובה יד, א).

________________

[i] מגילה ג ע"א

[ii] דברים לא, יט. עי' תוס' שם ד"ה עתה

[iii] הגדרה זו כתב השפת אמת בחידושיו למסכת זבחים

[iv] חלק א', עמ' קלא, על הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח, ו)

 

****

חשיבות השהות במקום תורה

בתחילת הלימוד בישיבה יש באופן טבעי מצבים שבהם "לא הולך", וקשה לצלוח אותם.

מספרת הגמרא[i]:

ר' עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה. חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי. אמרה ליה: אי מקדשנא לך, אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה, אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה… כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי… שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי. אתא לגביה. אמר ליה: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? אמר ליה: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת. אמר ליה: אנא הוא. נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה.[1]

שואלים התוספות במקום: הכלל הוא שאפשר לפתוח פתח להתיר נדר רק על ידי טעות במציאות שהייתה בזמן שהאדם נדר, אבל אם הדבר השתנה ['נולד'] לאחר מכן – אי אפשר להתיר. כשכלבא שבוע נדר את נדרו, ר' עקיבא עוד היה עם הארץ, אם כן כיצד התיר לו ר' עקיבא את הנדר? עונה התוספות: "ויש לומר דהכא לא חשיב 'נולד', כיון שהלך לבי רב; דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול". כשבחור מגיע למקום תורה כדי ללמוד, הוא כבר עבר יותר מחמישים אחוז מן הדרך להיות גדול בתורה. כמו שאומרים: "בראשית ברא אלֹקים" – הקב"ה ברא את נקודת ה'ראשית', ההתחלה, שזהו הדבר העיקרי, והשאר מוטל עלינו.

באגרות ראיה[ii] כותב הרב: "בימינו אלה […] תראו לבקש דווקא גדולות ונשגבות"[2]. דהיינו: היו תקופות שבהן נמנעו מלחפש גדולות, מדרגות מאוד עליונות, מחשש של שיבוש כלשהו ביחס לקיום ההלכה. ברוך בן נריה שביקש מנוחה, דהיינו נבואה, לא נענה בדורו, כי כאשר הדור מצוי במצב של ירידה – "אל תבקש לך גדולות". מה שאין כן בדורנו, שכולו שאיפות, והדרך הראויה היא: "ויגבה לבו בדרכי ה'"[iii]: להסתכל ולשאוף כמה שיותר גבוה.

גם כשיש קשיים, בתחילת הלימוד בישיבה וגם בהמשך, יש לזכור שעצם השהות במקום תורה משפיעה על האדם לטובה, והנפילות בדרך חולפות ועוברות, אם הוא רק יסתכל אל היעד שלו בישיבה וישאף להגיע אליו.

______________________________

[1] תרגום: ר' עקיבא היה רועה הצאן של בן כלבא שבוע [מעשירי ירושלים]. ראתו בתו [של ב"כ שבוע] שצנוע ומעולה הוא. אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לישיבה? אמר לה: כן. התקדשה לו בצנעה ושלחתו [לישיבה]. שמע אביה, הוציאה מביתו ונדר שלא תוכל ליהנות מנכסיו [שכן ר' עקיבא היה אז עם הארץ]… כשבא [ר' עקיבא לאחר 24 שנים בישיבה], הביא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים… שמע אביה שבא אדם גדול למקום, אמר: אלך אליו, ייתכן שיפר את נדרי. בא אליו. אמר לו [ר' עקיבא]: כלום נדרת על דעת [שיהיה חתנך] אדם גדול? אמר לו: [אם היה חתני יודע] אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת [לא הייתי נודר]. אמר לו: אני הוא [חתנך]. נפל על פניו ונישקו על רגלו ונתן לו מחצית ממונו.

[2] הרב כותב באותה איגרת את הביטוי: "שאיפות לקדש שם שמים ושם ישראל", וזהו גם הביטוי שכתב הרב זצ"ל במגילת היסוד של ישיבתנו הקדושה.

________________

[i] כתובות סב ע"ב

[ii] חלק א', איגרת צו, עמ' קיב

[iii] דבה"י־ב יז, ו